פרידה מהחיים
חצי שנה ארכה הפרידה, מהיום בו התכנסנו כולנו, המשפחה והרופאים לדבר במחלתך.
בשקט האופייני לך את מאזינה וקולטת. לחלוחית ודמעה קלה יורדת על לחייך, תוך בירור וחקירה לפרטים של הכאב. של מה יקרה. ואף ניתוח פרטני של המפגש הצפוי עם המוות.
הבנתי מיד. שאת כבר יודעת מזמן ושבשבילך זו רק חותמת לתחושות של הגוף והנפש. ומאז, ביחד עם כל המשפחה, צוללים אל נבכי הזיכרון הפרטי והמשותף. שלך ושלנו. דולים תמונות וסיפורים על הילדות. המפגש עם אבא. המשפחה והילדים.
שעות וימים של צלילות וזחיחות הדעת, ואחרים של שקיעה עמוקה.
בתוך רגעי היאוש גם סימני תקווה.
את יודעת ומבינה, אך עדיין מאמינה.
ומעבר לכל – נלחמת לחיים.
גם ברגעים האחרונים משוחחים על העכשיו, הכאב, המשפחה ועל הסוף.
שלשום שאלתיך על מה את חושבת בהזיותייך, ואת משיבה כי חשיבתך מרוכזת במפגש עם המוות… והוא היה קשה וכואב.
עכשיו, את אחרי, גופך נפרד מנשמתך… נפרדת מהחיים.
מאז מותו של אבא נשאת את זכרונו, את הסיפורים והזוטות, את ההומור והאמונה.
עכשיו שניכם יחדיו, וזכרונכם עימנו.
יצחק.